תוֹכֶן
ביומיים האחרונים היה קצת סוער בשבילי כשמדובר איך אני רואה גיימרים ואני. תמיד אהבתי את המשחקים כמדיום בידור ואולי אף יותר כתופעה חברתית, תחושת הזהות המשותפת שאני מרגישה כשאני מדברת עם מישהו שגם אוהב הושמט, את הייאוש אני חולק כאשר משהו כמו Konami הולך את המסילה קורה. משחקים כמו תרבות כבר חלק משמעותי של הזהות שלי מאז הילדות, ולכן זה די מפחיד מפחיד כאשר הבנתי שאני צריך לתת כמה התשוקה הזאת ללכת.
לפני זמן לא רב כתבתי שיטפון חריף נגד קונאמי על מה שהם עשו ל- IP שלהם, חזר בו במהירות ושחרר אותו מחדש כגרסה קצת פחות. אני עומד ליד הנקודות שהעליתי במאמר זה, אבל מצאתי את עצמי המום עד כמה כועס הייתי על זיכיון הייתי רק מעריץ של מזדמנים.
מה זה כל כך חשוב לי?
לי זה הרגיש כאילו החברה שהיתה אחראית על כמה מהמשחקים הטובים ביותר בתעשייה היה דוחה אותנו בתור גיימרים. בעיני זה היה הרגשה של עלבון אישי שהרס את התרבות שדאגתי לה עד כדי אי-לגיטימציה. במבט לאחור אני נבוך איך זה פגע בי אישית.
כמה ימים אחרי ששמעתי על מאמר שטען פולאאוט 4 היה ממוחזר נפילה 3 בתחפושת. כמה מהמפרשים באותו מאמר דיברו על איך הושמט לאחר ששני המקוריים לא היו חלק מהסדרה כלל וציינו כי 3 היה הערך הגרוע ביותר בסדרה. זה לא רעיון חדש כי נוסטלגיה משפיע על העדפה ו נפילה 3 הוא זקן מספיק עכשיו, כי אני כנראה קורבן של זה בעצמי. הייתי מוכן לחלוטין להתווכח, כאשר הבנתי כמה נוסטלגיה שלי השפיעה עלי, ככל שחשבתי על כך יותר הבנתי עד כמה הדעות שלהם תקפות גם אם לא הייתי אכפת להן בעצמי.
הייתי צריכה לשאול את עצמי אם אולי אני מתקרב קצת יותר לכל העניין הזה של גיימר? ככל שאני אי פעם יהיה מודאג משחקים הם אמנות התרבות סביב זה לא פחות לגיטימי מאשר כל מדיה אחרת, אבל אולי אני צריך להעריך מחדש את העמדה שלי לפני שאני לוקח את המקלדת שלי גבוה על העליונות המוסרית שלי. קל לשכוח שאני מדבר עם אנשים אמיתיים.
משחקים הם משהו שאני חושב שאני מבלה את שארית חיי לכתוב על אבל אני לא מוכן לתת את החיים שלי רק עליהם.