תוֹכֶן
- זומבים הם טורפים שהופכים את קורבנותיהם לטורפים עצמם, וכמושג שתמיד הפחיד אותי יותר ממה שאני מסוגל להביע.
- כאשר זה התחיל, מיד חיבבתי את לי.
- אזהרה הוגנת, מנקודה זו ואילך ספוילרים.
- אני - לי - הולך להראות לה כי רק כי העולם הלך לעזאזל, האנושות לא צריך ללכת בעקבותיו.
- כאשר הזר גנב קלמנטין בהבטחות שווא, הפחד שלי נפל.
- הלב שלי נשבר בשבילה, ובדיוק כשהיתה צריכה את לי הכי הרבה, גופו נכשל בו וידעתי שקטיעת החירום לא עבדה. כי לי עומד להפוך למפלצת בעצמו.
בשלושת הימים האחרונים, אני כבר די שקוע לתוך משחקים ' המתים המהלכים: עונה 1. אני יודע, אני יודע, אני קצת מאוחר למסיבה כאן. אבל יש לזה סיבה.
יש לי לעולם לא אהב זומבים.
למעשה, זה לשים את זה קל מאוד. זומבים, עבורי, תמיד היו מטאפורה לאנושות הגרועה ביותר שיש להציע - כאשר המוסר וההיגיון יוצאים מהחלון, ויש רק טורף פראי. זומבי לא אכפת מי אתה, איזה מין אתה, או מאיפה אתה. זומבי ייקח אותך, וזה יאכל אותך וזה יהיה כואב מאוד, אבל החלק הגרוע ביותר הוא הידע כפי שאתה יורד, כי תוכל לחזור כמו אחד בעצמך, ולהנציח את המגפה.
זומבים הם טורפים שהופכים את קורבנותיהם לטורפים עצמם, וכמושג שתמיד הפחיד אותי יותר ממה שאני מסוגל להביע.
אז זה היה עם חרדה ניכרת כי אני שם המתים המהלכים לתוך עגלת האדים שלי, ואם לא הייתי עוקב אחרי סדרת הטלוויזיה ומבוגר מאוהב הדמויות שלה ואת העלילה, אז אני כנראה לא היה.
דריל דיקסון, תודה. תודה על היותך מדהים מספיק כדי לשכנע אותי לקנות את המשחק נלווה.
כאשר זה התחיל, מיד חיבבתי את לי.
כמו שוטר המלווה אותו לכלא, היתה לי תחושה מיידית שהוא לא אשם בפשע שהורשע בו ... או שאם הוא היה, היה זה יותר מדי להיראות ממבט ראשון. פניו נראו אדיבים, אם נבלעו על ידי הדאגות על כתפיו, ועל התנהגותו העדינה ועל דאגתו הברורה לקצין אחרי תאונת-המכונית רק העניקו לי עניין באופיו ובסיפורו האחורי.
אזהרה הוגנת, מנקודה זו ואילך ספוילרים.
כאשר מצאתי את קלמנטין, התגובה הראשונה שלי לא התרשמה. אוי ואבוי, חשבתי, עוד דמות ילד צריך להיות מקודדים ומוגנים אפוקליפסה.
ואז קלם, קלמנט, אמיץ, אמיץ, בעל תושייה, הציל את חייו של לי עם פטיש עבר בדלת הזזה ברגע קריטי. ואז ידעתי שאני מחבב אותה, ושאני אגן עליה בכל מחיר. ראוי להזכיר בשלב זה כי האינסטינקט האימהי שלי אינו קיים כלל. אבל קלמנטין פילסה לעצמה את דרכה אל ליבי בקלות מפתיעה במבטה המוזהב, רחב העיניים, ובתפיסותיה המרושעות על העולם הסובב אותה.
אני - לי - הולך להראות לה כי רק כי העולם הלך לעזאזל, האנושות לא צריך ללכת בעקבותיו.
כל החלטה שקיבלתי על חמשת הפרקים נעשתה עם רווחתה בראש, והראה לה שיש עדיין כמה אנשים טובים בעולם.
סיפרתי לה את האמת על העבר של לי, הצילתי אותה וסמכתי עליה שתעזור לקבוצה כשהיא ביקשה הזדמנות לעשות זאת. לקחתי אותה למחלבה של סנט ג'ון, וניסיתי למצוא מקום בטוח יותר מהמוטל הנטוש. בכל פעם שנאלצתי להילחם בוווקר, בכל פעם שהייתי צריך להתגנב דרך אזור עוין עם הלב פועם בידיים רועדות על העכבר, עשיתי את זה עבור קלמנטינה. היתה לי מטרה, היה לי מישהו להיאבק. בכל פעם שהייתי פראיקינג, כשמתקפה פתאומית גרמה לי ליילוף והאצבעות שלי מחפשות את מפתח הבריחה, הזכרתי לעצמי שקלם תלוי בלי.
לא יכולתי להרשות לה לרדת.
ובגלל זה, נאלצתי להתעמת עם אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי, שוב ושוב.
בעוד הווקרנים עדיין מפחידים אותי, יכולתי לעמוד בפחד שלי, שם לפני כן, במשחקים אחרים, הייתי חותך ומפעיל. יכולתי לחרוק שיניים ולהילחם באימה, כי זה היה הכול.
כשהתברר שסיינט ג'ון היה רוצח סדרתי קניבליסטי, כעסתי על עצמי על שחשפתי את קלמנטין לסכנה כזאת. שמתי את הרמזים יחד בזמן כדי למנוע ממנה לנשוך את הרגליים של מארק, ואני לא נקמתי על האחים כי ידעתי שהיא היתה טראומה מספיק. סירבתי לגנוב מהמכונית הנטושה כי רציתי להראות לה שיש דרכים טובות יותר לשרוד.
חתכתי את שערה, לימדתי אותה איך לירות, ואני התבוננתי בחיבה כשהיא ולי קרבו עוד יותר. אולי הוא לא היה אביה האמיתי, אבל הוא עשה עבודה טובה מאוד.
עד פרק 5. עד הסוף.
כאשר הזר גנב קלמנטין בהבטחות שווא, הפחד שלי נפל.
עם כל בני-קופי, שלא היו מתים אצל כריסטה ואומיד, חלפתי על פני המון של ווקרס חמושים רק עם קופיץ בשר וזעם צדיק. לי נשך, דמים, וקצר מזרוע אחת, אבל מעולם לא הרגשתי כך - הסתנכרתי איתו כמו שהייתי באותו הרגע. הלסת שלי היתה קפוצה, והוווקר היו עכשיו רק מכשולים בשרניים ביני לבין הילדה שלי, ולא היה אכפת לי איך מפחידים, לא הייתי מניחה להם לעמוד ביני לבין קלם.
כי לאמריקה הזאת היתה הילדה שלנו, ואנחנו עמדנו להציל אותה לא משנה מה.
חסכתי את הזר, וקלמנטינה הצילה את חיי שוב. הלכתי אותה בין המוני המתים עד שראינו את הוריה.
הלב שלי נשבר בשבילה, ובדיוק כשהיתה צריכה את לי הכי הרבה, גופו נכשל בו וידעתי שקטיעת החירום לא עבדה. כי לי עומד להפוך למפלצת בעצמו.
פשוטו כמשמעו, הסיוט הגרוע ביותר שלי התעורר לחיים.
אבל קלמנטין היתה חזקה, היא זכרה את כל מה שלימדתי אותה, והיא גררה את לי אל הבניין הנטוש הזה וניסתה כך, כל כך קשה להצילו. כשהיא ידעה שהיא לא יכולה, ושהכול הולך לאיבוד, התגברתי על האימה שלי על מצבו של לי להציע לי את הנוחות, אבל גם את העצה שהייתי יכולה לספק. לא נתתי לה לירות לי. ככל שחששתי להפוך למפלצת, אני סירב לעשות קלמנטין שם אותי. זה היה אחד ההחלטות הקשות ביותר שאי פעם היה עלי לעשות, ובעוד שאחדות מהן עשויות לטעון שיש לה להרוג את לי יהיה שיעור הישרדות יקר כשלעצמו, שמתי את רווחתה הנפשית מעל המצוקות שלי.
למדתי הרבה על עצמי בזמן ששיחקתי את המשחק הזה. אני מרגישה שהפכתי לאדם חזק יותר להתמיד דרך החוויה, ולעולם לא אשכח את זה.
אני עדיין שונא את המתים המהלכים כמושג, אבל עכשיו אני יכול להתמודד איתם במשחקים. עכשיו אני יכול לזרוע את עצמי בנחישות קודרת ולצעוד קדימה, גרזן ביד ... אם לא באומץ, ואז בזהירות. אני אעשה את זה לעצמי, אבל גם את כל הקלמנטינות שם בחוץ, את כל אלה של לי שנספו עם שירי הברבור שלהם.
תודה לך, טל.